כמטפל ברפואה יפנית כבר נראה לי מוזר לאבחן ולטפל מבלי לגעת.
אשמח לשתף אותך בסיפור ממש מהשבועות האחרונים, שממחיש את החשיבות של מגע בטיפול שלנו. הגיעה אליי בחורה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה עם סימפטום של Drop foot, כלומר אי-יכולת מבחינה עצבית להרים את בוהן כף הרגל מעלה. המצב הזה קיים אצלה כבר כמה שנים!!! כאשר שאלתי אותה לגבי האבחנה של הרופאים שלה, היא אמרה שעשו לה כמה צילומים ופסלו שהמצב נובע מהגב. בהתאם לפרוטוקולים של הרפואה היפנית, לפני כל טיפול אני תמיד בודק וממשש את גוף המטופל. כאשר בדקתי אותה גיליתי רגישות היסטרית בגב התחתון (quadratus lumbarum). לא רק שהאיזור היה רגיש וכואב, אלא שהוא גם היה קשה כמו אבן. מסתבר שאני הייתי הראשון שממש בדק, לחץ ומישש לה את הגב! כלומר שאבחנת הרופאים, לפיה חוסר היכולת להרים את הבוהן אינו נובע מהגב – התבססה רק על צילום והתבוננות הרופא בדף נייר, מבלי לגעת לה כלל בגב. זה לא יאומן!! מיותר לציין שכל הטיפול שלי הופנה לטיפול בגב, והיום לאחר 4 טיפולים כבר יש תנועה קלה בבוהן! ואני מאד אופטימי לגבי המשך הטיפול.